פסק דין
1. ביום 6.4.12, ערב ליל הסדר, ביקשה התובעת לטוס לברלין לבקר את בתה ולצורך כך, רכשה כרטיס טיסה מהנתבעת. הטיסה אשר יועדה לשעה 07:05, לא יצאה במועדה, אלא רק בשעה 16.00.
התובעת המתגוררת בקריות, יצאה מביתה בשעה 02:00 על מנת להיות בשדה התעופה זמן מספיק לפני מועד הטיסה המתוכנן, ורק לאחר הגעתה לשדה התעופה ולאחר שעברה את הבידוק הבטחוני והגיעה לדלפק הנתבעת, התברר לה, כמו לשאר הנוסעים, כי כתוצאה מתקלה במטוס, לא תמריא הטיסה במועד.
מאוחר יותר התברר כי מדובר בתקלה אשר ארעה למטוס שהיה מיועד לבצע את הטיסה, בשדה התעופה ברומא ערב קודם לכן, כתוצאה מהתנגשות של רכב רשות שדות התעופה שם במטוס. כתוצאה מאותה הפגיעה, לא ניתן היה להשמיש את המטוס במועד, ובסופו של יום נאלצה הנתבעת לחכור בדחיפות שני מטוסים אחרים, האחד, שיבצע את הטיסה מרומא לתל אביב, והאחר, שיבצע את הטיסה מתל אביב לברלין, דבר שהיה כרוך בהוצאות כספיות גבוהות מבחינת הנתבעת.
2. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי בגין העיכוב בטיסה אשר גרם לכך שלא הגיעה לברלין בזמן לחגוג את ליל הסדר עם ביתה, והמזון שהכינה התובעת לצורך סעודה זו ולקחה עימה, התקלקל.
כמו כן טענה התובעת כי בניגוד לנוסעים אחרים, שמקום מגוריהם במרכז והנתבעת שילמה עבורם למונית על מנת להחזירם לביתם עד לקבלת הודעה על מועד הטיסה החדש, היא נאלצה להישאר בשדה התעופה ללא מקום מסודר לשהות בו, וללא מזון ושתיה.
לטענת התובעת מאחר והנתבעת ידעה אודות התקלה במטוס עוד בשעות הערב יום קודם לכן, היתה עליה החובה לכל הפחות, להודיע לה אודות האיחור הצפוי בטיסה ובהעדר הודעה כאמור, נגרמה לה עוגמת נפש רבה כתוצאה מהארועים המתוארים לעיל.
3. הנתבעת בכתב הגנתה, מפרטת את השתלשלות העניינים מבחינתה כמתואר לעיל ומציינת כי מאחר וההתנגשות במטוס ארעה בשעה 22:00 לערך, לא יכולה היתה הנתבעת להודיע לנוסעים המיועדים לטיסה לברלין על האיחור הצפוי קודם למועד בו ניתנה ההודעה (בסמוך ל-7 בבוקר, מועד הטיסה המתוכנן), שכן נדרש לנתבעת זמן על מנת לבדוק את המטוס ולבצע בו ניסיונות תיקון, ורק לאחר שהתברר כי לא ניתן להשמיש את המטוס בזמן, נקטה הנתבעת בצעדים הנוספים של החכרת מטוסים אחרים.
לטענת הנתבעת מדובר במצב שהוא בבחינת "כח עליון" שכן, אין מדובר בתקלה הנובעת מתחזוקה לקויה או במחדל כלשהו מצידה, אלא בתקלה שמקורה במעשה של צד ג' שאינו בשליטת הנתבעת ואינו צפוי, ובנסיבות אלו קיים לנתבעת פטור מאחריות לנזק שנגרם לנוסעים וזאת מכח הוראות אמנת מונטריאול החלה על נסיבות הענין.
הנתבעת מוסיפה כי על אף שאין מוטלת עליה חובה לפצות את נוסעיה בנסיבות הענין, הרי שמיד לאחר קרות התקלה, פנתה בהצעת פיצוי לכל הנוסעים בדרך של מתן הנחה בטיסה עתידית אולם התובעת, דחתה הצעות אלו ועמדה על קבלת פיצוי כספי בסכום חסר פרופורציה לעלות הטיסה ולנזק הסביר כתוצאה מאיחור של פחות מ- 12 שעות בשעת הטיסה.
4. במהלך הדיון בפני העלה בעלה של התובעת טענה נוספת לטענות המצויות בכתב התביעה ועל פיה, אין כל קשר בין הארוע שארע בשדה התעופה ברומא, לבין האיחור ביציאת הטיסה נשוא התביעה, אלא מדובר בהתנהלות בלתי סדירה ושיטתית מצד הנתבעת, אשר איננה מקפידה על עמידה בלוח זמנים ואינה דואגת לכך שיעמדו לרשותה מספיק מטוסים תקינים, ומשכך אין לתת יד לנתבעת לחסות תחת הוראות החוק והאמנה ולפטור אותה מאחריות לנזקי התובעת.
5. מערכת היחסים בין הנתבעת כחברת תעופה לתובעת כנוסעת, מוסדרת בתקופה הרלבנטית באמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, שנחתמה במונטריאול ביום 28 במאי 1999 (להלן – "אמנת מונטריאול"). ישראל, איטליה וקנדה חברות באמנת מונטריאול אשר ביום 20.3.2011 אושררה על ידי מדינת ישראל במסגרת תיקון לחוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 (להלן – "חוק התובלה האווירית").
סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, שכותרתו "פטור מאחריות לפי דינים אחרים", קובע את עיקרון ייחוד העילה, כדלקמן:
"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
סעיף 3א לחוק התובלה האווירית קובע כדלקמן:
"על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת מונטריאול, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת מונטריאול והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת מונטריאול".
6. סעיף 19 לאמנת מונטריאול – שכותרתו "איחור" – קובע כדלקמן:
"המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם".
מכאן, שנכונה טענת הנתבעת, כי את חובתה כלפי התובעת יש לבחון באם להוראת סעיף 19 לאמנה, ומקום בו המוביל מוכיח כי נקט באמצעים הסבירים למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים סבירים לא היתה אפשרית מבחינתו, אין מקום לחייבו כלפי הנוסעים.
7. במקרה דנן, ובניגוד לטענות התובעת ובעלה, אני סבורה שהנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. הסברה של הנתבעת באשר לנסיבות שהביאו לעיכוב בטיסה הינו סביר ומעוגן גם בפרסום עיתונאי רלבנטי באותה העת ביחד לארוע הנטען. כמו כן הציגה הנתבעת מסמך המעיד על חכירה דחופה של מטוסים באותו המועד, דבר שיש בו בהחלט לתמוך בתיאורה את רצף האירועים, משכך עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי האיחור בטיסה נבע מאירועים שאין לנתבעת שליטה עליהם (פגיעת רכב במטוס בשדה התעופה ברומא), ולפיכך לא היה באפשרותה לנקוט צעדים כלשהם למנוע אותם.